דיוקנאות הם הקפאה של תווי פנים של שברירי עיניים יוקדות.
צילומי עיתונות הם העיניים, המתעדות את המציאות הנתפסת מבעד עדשות המצלמה ומשם מועברת המציאות אל העולם.
דבאח אסדי מציירת בעקבות צילומי עיתונות, אותם היא בוררת בקפידה תוך בחירה, המתרכזת בעיקר בעיניים של דמויות הילדים בהם היא מתבוננות בעצב, מתוך אמפטיה מתמסרת וטוטלית. האמנית בוחרת את העיניים והופכת אותם לציורים, לגרון שמדבר מתוכן ומספרת את סיפורם, בעוצמה וכאב בלתי מתפשרים ונוקבים. היא מספרת את סיפורם של ילדים הנמצאים בעיצומה של מלחמת אזרחים ממושכת וזו בחירה אמיצה ומסוכנת לה בו בזמן.
במלחמות אזרחים, המורכבות הופכת בלתי נתפסת כשבני אותו עם, תושבי אותה מדינה, לפעמים אלו הגרים באותו עיר בשכנות, הופכים להיות אויבים חשדנים של השכן משכבר הימים. בתוך ההיגיון הבלתי אפשרי של מלחמות נמצאים בבטן הרכה -הילדים.
בתערוכה זו החליטה דבאח אסדי להתמקד ולהאיר במכחולים את הילדים של מלחמת האזרחים בסוריה, הנמשכת מאז 2011.(הפסקת אש הוכרזה ב-2017) במלחמה זו נהרגו 60 אלף, 2 מיליון פצועים ומיליוני פליטים חלקם בארצם ומעל מיליון במדינות שכנות ובאירופה.
בתערוכה זו יש בחירה להתמקד ולהאיר את תשומת לבנו, על ידי ציור סדרה מתמשכת, אותה היא מציירת כבר שלוש שנים, של ילדים פליטים ונפגעי מלחמת האזרחים בסוריה .היא בוררת בין אלפי צילומים ממקורות שונים של צלמי עיתונות מכל העולם, אלו המלווים מלחמת זו כבר מתחילתה.
הילדים הם עד גיל עשר, רובם בני חמש /שש.היא בוחרת אותם על פי מבטם,הכאב המאופק הניבט מתוך פניהם המוכתמים, מלכלוך או פגיעות פיזיות. היא אינה בוחרת ילדים המכוסים בדם טרי אלא “מוצאת” אותם אחרי זמן, אחרי שמציאות חזותם הופכת לקבועה, דרך הצלקות המעידות על ההיסטוריה הבלתי אפשרית שעברו בגילם הצעיר.
היא מזדהה, מגיבה ומדגישה את כאבם המאופק.
דבאח אסדי אומרת: ״הילדים נראים על סף התפרצות, יש בילדים כעס וזעם כבוש הנוכח במבטם, אך בו זמנית איפוק תוך כדי ניסיונם לחיייך למצלמה״ אין ספק שצרוף כזה של אבולוציית רגשות היא עצומה וגורמת לנו הצופים זעזוע נדיר, שחובק ולא מרפה, תוך שהוא יוצר אצלנו זעזוע בנימים הפגיעים ביותר, שעליהם מבוסס עולם הערכים האנושי הבסיסי, של כל בן אנוש״.
הפוקוס בעבודות הוא בעיניים, בהן מתרחשת הדרמה, הפנים הם נוף, הממקד אותנו בעיניים ו אינו מאפשר לנו להרפות מבט או להתעלם .דווקא הצבעוניות המרהיבה של צבעי השמן, מפתה וטומנת אותנו במלכודת האנושית של מבט, שאינו מאפשר לנו אלא נפילה חסרת מעצורים אל המשמעות המזעזעת, של גורלם של אלו ששרדו את התופת ואלו שלא. הכתמים הם עדות לפרמננטיות של הטראומה, שכבר בגיל צעיר היא עדות למה שישאו בנשמתם בהמשך חייהם.
האמנית מוסיפה ומדגישה-״אני מנסה לשמר את העדויות שנשארו על העור שנתלש ולצייר אותם במלוא יופי תמימותם.זוהי הדרך שבחרתי למקד את הזעזוע בפנים, נטולי דם, יופי שהוא כואב ובלתי נסבל בו זמנית״. התערוכה מעמידה בפנינו מראה, שכולנו נוטים להסית ממנה מבט ומצדיקים את ההתעלמות האנושית שלנו כפוליטית, קשה מדי בשבילנו ולכן לגיטימית וראויה וזאת במקום שנבין את משמעות ההכחדה של עם וילדיו שהם עתידו, אנו נאטמים מהטרגדיה המדרדרת ומאחריות העולם הנאור, לעצור אותה לפני שיהיה מאוחר.
אנחנו בחרנו להתעלם מהילדים ועל כך אין עונש רק בושה וכלימה נטולת ערכים אנושיים ובכך אנו נופלים לתוך תהום חשוכה ובלתי מוסרית .
נירוואנה דבאח אסדי כאמנית מציבה את עצמה כתמרור אור אנושי, בציוריה רווי העוצמה והחמלה מייצגת את המצפון האנושי האפשרי ואת המצפן שמסמן את הדרך והכיוון שעלינו ללכת. היא מבקשת מאתנו להרגיש ולפעול כל אחד בדרכו,כי הילדים הצעירים שציירה כבר מזמן מביטים בנו מתוך מבע בוגר שהזדקן הרבה טרם זמנם.
אוצר : עדי יקותיאלי