תיאטרון דימונה נוסד בשנת 2008 במסגרת פרויקט ״מעבדתרבות״ של מפעל הפיס. בבסיסו של הפרויקט עמדה הכוונה לעודד קיום של דיאלוג אומנותי בין מספר קבוצות תיאטרון ביישובים ברחבי הארץ לבין האוכלוסייה המקומית, כך שהקבוצות יוכלו לספוג את תכני הקהילה ולתת להם ביטוי אומנותי.
קבוצת התיאטרון היחידה שצמחה למעמד של תיאטרון רפרטוארי היא הקבוצה בדימונה.
תיאטרון דימונה בוחר להתמודד עם הפרדיגמה שאומנות איכותית נוצרת במרכז הארץ בלבד ונעה מהמרכז אל הפריפריה.
רבים מתושבי דימונה מרגישים שהם חשובים פחות, נראים פחות ומובנים פחות ע"י המרכז, השלטון והתקשורת.
כבר מראשיתה של המדינה אנו רואים כי הבניית התרבות הפריפריאלית נעשתה בשיטתיות –
85 אחוז מעולי צפון אפריקה נשלחו לפריפריה, והם נשארו שם בשיעור גבוה,
בקרב הקולטים יצרה העלייה מארצות האסלאם חרדה לזהותה של המדינה, חשש מ’לוונטיניזציה של ישראל׳. מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות באותה התקופה חשו קרבה לעולים ממזרח אירופה, שהפכו עתה לרוב בקרב העולים.
הפניית אוכלוסיית העולים לפריפריה העמיקה את הבדל המעמדות החריף, כאשר קבוצה זו מלכתחילה הייתה חלשה יותר ומשכילה פחות וכיוון שהאוכלוסייה החזקה נותרה במרכז בעוד האוכלוסייה החלשה נשלחה לאזורים עם תשתית מפגרת, תעסוקת דחק, ללא מוסדות תרבותיים ומערכת חינוך נחשלת.
הפריפריה נחשבת כאנטיתזה למרכז, שמתואר כמקום אטרקטיבי שבו מתרכזות אליטות חברתיות וכלכליות. לעומת זאת, הפריפריה נמצאת מחוץ למרכז ומכילה אזורים צפופים פחות שמוצגים כמקום דל ונחשל הזקוק לעזרת המדינה כדי לפתח ולקדם אותו. "הדיכוטומיה הבינארית הזו בין פריפריה למרכז נראית מובנת מאליה אבל בפועל היא אינה טבעית או מקרית; היא תוצר היסטורי-תרבותי שמשרת את הקבוצה השלטת בקיבוע ההבדל בינה לבין ה"אחר". דיכוטומיה זו מקבלת ביטוי בחלוקות גאוגרפיות במרחב"
סדרת הטלוויזיה ׳סאלח פה זה ארץ ישראל׳, שזכתה לתהודה רבה, מתארת את עיירות הפיתוח כמקום עלוב, כמושבת העונשין של החברה הישראלית, אבל – זאת איננה הדרך היחידה. בקרב דור חדש של בני העיירות רווח גם סיפור היסטורי המדגיש את תרומתם המרכזית של עיירות הפיתוח ומושבי העולים ליישוב הארץ.